שליט מתחיל כעת את שנתו החמישית בשבי בידי הטרוריסטים השולטים בעזה. בניגוד לחוק הבינלאומי ולכל מידה של הגינות, החייל הוחזק בבידוד מוחלט, ללא זכות לקבל ביקור משום גוף הומניטארי.
הדאגה לגורלו של חייל אחד עשויה להיראות מעוותת לאלה שבאמת דואגים למיליון וחצי תושבי עזה. אבל הנסיבות בהן נחטף שליט ושניים מחבריו נהרגו, מהוות את שורש הסבל של כל הישראלים והפלסטינים.

חמאס וקיצונים אחרים ביצעו התקפות לא משום שהם רוצים שלום או חיים טובים יותר לאנשים שבשליטתם. הם עשו זאת משום שהם מתנגדים באופן אלים לכל פעילות שיכולה להוביל לסיום של הסכסוך- דבר שהם מתנגדים אליו באופן מתמיד במילים ובמעשים על בסיס דתי. מוקדם יותר החודש, דרשן של החמאס אמר בטלוויזיית אל-אקצה של הארגון, ש"ההשמדה וההרס של מדינתם [של היהודים] תושג רק באמצעות האיסלאם, על ידי אלה שמשתחווים לאללה".

מדוע אף אחד מהמעורבים במה שנקרא המאמצים ההומניטאריים האחרונים לסייע לאנשי עזה לא השמיע את זעקתו של שליט או את הסוגיות העמוקות והקשות שהוא מסמל? מדוע מארגני המשט האחרון סירבו להעביר מכתב לשליט ממשפחתו? מדוע קולות המחאה והזעם שלהם לא נשמעו כאשר חמאס הביא לסגירת מעברי הגבול על ידי התקפות וירי מתמשך של אלפי רקטות על ערי גבול ישראליות כמו שדרות? מדוע השאלות לא עלו כאשר חמאס החל לירות טילי גראד איראניים על ערים ישראליות גדולות כמו אשקלון ובאר שבע? הייתה זאת ההתפתחות הזאת שהביאה להכבדת הסגר הימי מצד ישראל על עזה ולמבצע ב-2008 שסוף סוף השיב, לפחות למראית עין, את החיים הנורמאליים אל דרום ישראל.

חמאס, שכבר זמן רב משתמש בפלסטינים כמגנים חיים כדי להתקיף ישראלים, שואף בעקשנות לא "לשחרר" את עזה - כפי שישראל ניסתה לעשות על ידי הנסיגה המוחלטת שלה ב-2005 לפני שהחמאס השתלט. במקום זאת, חמאס ניסה לכפות סגר כדי לנסות וליצור משבר הומניטארי (או לפחות משהו שייראה כך).

היה  זה החמאס, לא ישראל, שלא חסך במאמצים כדי להשתמש בתושבי עזה ככלי משחק במשחק העולמי של ג'יהאד ודה-לגיטימציה של ישראל, משחק שמובל על ידי איראן שמעסיקה גם את החיזבאללה וכעת, באופן מבשר רעות, גם גורמים בטורקיה.

גלעד שליט הוא לא השבוי היחיד של חמאס. שבויים עימו כל הישראלים והפלסטינים שמבקשים לסיים את ההתקפה המסלימה, הצינית, שמתרחשת בשם זכויות האדם. כל מי שבאמת דואג לשלום צריך להרים את קולו לטובת כל אלה שמוחזקים בני ערובה.

המאמר התפרסם במרכז הירושלמי לעניני צבור ומדינה. הוא תורגם ממאמר שכתב סטיבן ב. נאסטיר, נשיא הקרן היהודית המאוחדת / ההתאחדות היהודית של העיר שיקגו, ב-Chicago Tribune.