הנסיון ההסטורי המודרני מוכיח את חשיבות שמירתה של ירושלים מאוחדת וריבונית תחת
שליטה ישראלית.
1948-1967:
התקופה השחורה
פלישת צבאות ערב במהלך מלחמת העצמאות ב-1948 גרמה לכך שירושלים בעצם חולקה
מלאכותית בין הצד הישראלי ששלט במערב העיר ובין הצד הירדני ששלט במזרח העיר.
במהלך תקופה שחורה זו, שליטת הערבים על העיר העתיקה ועל מקצת החלקים המערביים של
ירושלים גרמה למצוקה חמורה ולרדיפות של יהודים כמו גם של נוצרים: מ-1948 ועד 1967,
דחתה ירדן את גישת היהודים אל הכותל המערבי המקודש,(תוך כדי הפרת הסכם שביתת הנשק עם
ישראל)מעל ל-50 בתי כנסת ברובע היהודי שבעיר העתיקה נהרסו או חוללו, ויהודי העיר העתיקה
גורשו.
ויותר מכך, האוכלוסייה הנוצרית של ירושלים הירדנית צנחה מ-25,000 ל-11,000 כאשר
חוקים ירדניים נוקשים נכפו על הרשויות הנוצריות.
1967 עד היום: חופש לכל
לאחר מלחמת ששת הימים אוחדה ירושלים תחת ריבונות ישראלית.
מאז, נוצרים, מוסלמים, ויהודים - כולם נהנים מחופש דתי ותרבותי מלא בעיר הקדושה,
ולערבים הגרים בגבולות המוניציפליים של בירושלים מוצעת אזרחות ישראלית.
ישראל העלתה את התחייבויותיה האתיות והמוסריות של אזרחי כל העולם והרוויחה את הזכות להחיל
את ריבונותה
על כל ירושלים
ע"פ הגבולות הנוכחיים. החלטת ישראל, כאומה דמוקרטית וחופשית,
לייעד את ירושלים המאוחדת והבלתי מחולקת כבירתה, צריכה להיות מוכרת ומכובדת ע"י כל
הקהילייה הבינלאומית.
